החלטה
בפני בקשה למחיקת כתב אישום מטעמים של התיישנות, פגמים שנפלו בכתב האישום והגנה מן הצדק. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להדחות והכל כפי שיפורט להלן.
ביום 26/7/10 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום בגין העסקת 4 עובדים זרים בלא היתר כדין (עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 [להלן גם החוק]). העבירה המיוחסת לנאשמים בוצעה ביום 6/1/2003.
לטענת הנאשמים יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם מחמת התיישנות, ובפרט ביחס לנאשם 2, אשר מלכתחילה לא היה צד לקנס המנהלי שהוטל על הנאשמת 1. בנוסף טוענים הנאשמים כי נפלו פגמים בהודעת הקנס המנהלי שנשלחה אליהם, באשר שמו של המפקח, החתום על הודעת הקנס איננו מפורט על גבי ההודעה. פגם נוסף שמוצאים הנאשמים בכתב האישום הוא כי בפירוט סעיפי העבירה ישנה הפניה לסעיף 2 (א) לחוק ללא הפניה לסעיף המשנה הרלוונטי.
לטנענת הנאשמים במכלול נסיבות העניין קמה להם הגנה מן הצדק בגין השיהוי הרב שבו לקתה התנהלות המאשימה בעניין, ובפרט לנוכח נסיבותיו האישיות של הנאשם 2 אשר הינו בן 81 ובשנת 2004 לקה באירוע מוחי ולנוכח העובדה שבעת ביצוע העבירה היה אי סדר בולט בכל נושא הסדרת נושא העסקתם של עובדים זרים מחמת עיצומים במנהל האוכלוסין וכך הבקשות לאשרות שהגישה הנאשמת 1 לא טופלו בתוך זמן סביר
לאחר שעיינתי בתגובת המאשימה הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה לביטול כתב אישום להדחות.
התיישנות
אין חולק כי עניין לנו בעבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות שנקבעה לה עומדת על 5 שנים.
כידוע, סעיף 9 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 קובע כדלקמן:
בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.
סעיף 22א (ב) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985 מוסיף וקובע כי :
לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד.
מאחר שאין חולק כי בקשתה של הנאשמת 1 להשפט הוגשה ביום 7/8/06 הרי שהיא מהווה אירוע מנתק, שיש בו כדי לאפס את שעון ההתיישנות, ולפיכך אני קובעת כי העבירה לא התיישנה.
אשר לנאשם 2 לפיה הבקשה להשפט הוגשה על ידי הנאשמת 1 ולא על ידו, ולכן אין בה כדי לנתק את מרוץ ההתיישנות ביחס אליו - אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנאשמים. לדידי מדובר בעבירה אחת, ובאחריות נגזרת, ואין כל מקום לפצל את תקופות ההתיישנות ביחס לכל אחד מהנאשמים.
כפי שפורט לעיל, מלכתחילה, סברה המאשימה כי בנסיבות העניין אין מקום להחמיר עם מבצעי העבירה, ולפיכך לא מצאה להגיש נגד הנאשמים כתב אישום פלילי אלא הפנתה את הטיפול לאפיק המנהלי.
ודוק, על פי תקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי – עובדים זרים), תשנ"ב 1992, נקבעה העבירה שבסעיף 2 (א) לחוק עובדים זרים כעבירה מנהלית, ואילו העבירה הקבועה בסעיף 5 לחוק עובדים זרים (שעניינה אחריות מנהל) לא נקבעה כעבירה מנהלית. כתוצאה מכך, לא ניתן להטיל קנס מנהלי על מנהל חברה בגין עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, ולפיכך הקנס המינהלי הוטל על הנאשמת 1 בלבד.
בהקשר זה יש מקום לציין כי תכלית חקיקתו של חוק העבירות המנהליות היתה להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה, ליזום הליכים פלילים, על מנת שניתן יהיה לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק.
אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים, ואולם יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.
מטבע הדברים, במסלול המנהלי אפשר שאין משום מיצוי הדין עם כל המעורבים בביצוע העבירה, ואולם זאת לתכלית ראויה, לצורך השגת יעילות ואפקטיביות באכיפה.
ואולם, מקום שחברה מבקש להשפט, ורשויות האכיפה נדרשות להשקיע את המשאבים הכרוכים בניהול הליך פלילי, אין כל מניעה כי ישובו וישקלו את חומר הראיות שבתיק, וינהלו את האישום כנגד כל המעורבים בביצוע העבירה, כל אחד לפי חלקו.